1.לחזור אל הגוף = לחזור להווה

כשאנחנו מחוץ לגוף, אנחנו כמעט תמיד

או בעבר

"למה זה קרה לי?", “מה אמרתי?"

או בעתיד – “מה יקרה?”, “איך זה יסתדר?”

אבל הגוף חי רק בהווה.

הנשימה היא הגשר.

ברגע אחד של נשימה מודעת, את חוזרת לכאן.

בלי להסביר, בלי לתקן – פשוט להיות בנשימה.

זה הרגע שבו הכול מתאזן מעצמו.

חזרה לגוף = לחזור לרגע הזה, שבו החיים באמת קורים.

2. לחזור אל הגוף = להרגיש, לא לחשוב.

המיינד רוצה להבין.

אבל הגוף רוצה רק שתרגישי.

במקום לשאול "מה אני חושבת על זה?",

שאלי "מה אני מרגישה עכשיו בגוף?,

תחושה של התכווצות, חום, דופק מהיר או עייפות 

אלו סימנים שהגוף מדבר איתך.

כשאת מקשיבה בלי לשפוט,

האנרגיה הכלואה משתחררת מעצמה.

 הגוף לא מבקש הסבר -הוא מבקש הקשבה.

3. לחזור אל הגוף = להפסיק להילחם בו.

כשיש כאב או חוסר נוחות, הנטייה היא להילחם:

“למה זה קורה לי?” “איך אני מפסיקה את זה?”

אבל חזרה לגוף פירושה להרגיע את המאבק.

נשמי אל המקום הכואב ואמרי לו:

“אני רואה אותך. אני כאן איתך.”

רק זה.

הכאב נמס כשהוא מקבל נוכחות.

הגוף נרגע כשהוא מרגיש אהוב, לא כשהוא נלחם על תשומת לב.

4. לחזור אל הגוף = להאט לקצב שלך.

הגוף מתקשר בקצב איטי מהראש.

כשהמיינד רץ קדימה, את מאבדת יישור.

אז איך מאטים?

שותים מים לאט.

אוכלים בלי טלפון.

הולכים בלי למהר.

נושמים לפני תגובה.

בכל פעם שאת מאטה...

את מאפשרת לנוכחות הפנימית שלך ליישר אותך חזרה עם החיים.

 ההאטה אינה חולשה – היא החוכמה של הגוף שמכיר את הקצב הנכון שלך.

5. לחזור אל הגוף = לחזור לעצמי,

כי הגוף הוא לא רק כלי. 

הוא בית הנשמה.

כשאת “בחוץ”, את כמו אור בלי מנורה.

כשאת חוזרת אליו, האור שלך מאיר את הכול.

זה הרגע שבו את לא מנסה יותר להיות "רוחנית",

אלא פשוט חיה, נושמת, נוכחת.

 “כשאני בגוף שלי - אני כאן.

וכשאני כאן - אני שלמה.”

לסיום 

 “הגוף שלך הוא לא המשקל שאת סוחבת –

הוא השער שדרכו את פוגשת את האלוהות שלך.”