הגוף הוא לא רק אמצעי, הוא שותף.

הוא לא מכונה שצריך "לסדר" או "לאמן".

הוא לא משקל לסחוב או מכשול בדרך לרוח.

הגוף הוא ישות. חיה. חכמה. רגישה. זוכרת.

זוהי נקודת מבט שמשנה הכול.

לא צריך להילחם – צריך להקשיב

כשהתפיסה משתנה – משתחררת המלחמה הפנימית.

אין יותר צורך "לכבוש" את הגוף, לאמן אותו להפסיק לפחד, להשתיק את הכאב, "להתעלות" עליו.

במקום זה – נפתחת האפשרות להקשיב. באמת.

הגוף מדבר, לא מתקלקל

במקום לראות תסמין כבעיה – אפשר לזהות בו מסר.

הכאב הוא קריאה. הפחד הוא שיחה. העייפות היא סימן.

הגוף לא שובר אותנו – הוא מדבר איתנו.

לא ראש שמנווט וגוף שנגרר – אלא שותפות

המעבר הוא מיחסים של ניהול וביקורת – ליחסים של חברות.

הגוף כבר לא "עושה בעיות". הוא שותף למסע.

כמו חבר טוב, הוא זקוק שנקשיב לו, נכבד אותו, ניתן לו לומר את שלו.

בגיל אפס – כבר ידעת

עוד לפני שלמדת לדבר, לחשוב, להאמין –

ידעת שגוף ונשמה הם שפה אחת.

ידעת איך זה להרגיש. לבכות בלי להתנצל. לצחוק בלי להסביר. לזוז בלי לחשוב איך זה נראה.

הזיכרון הזה לא אבד. הוא פשוט נח בפנים, מחכה שתקראי לו לחזור.

---

זה תהליך. והוא עדין.

שנים לימדו אותנו לחשוב אחרת:

שכאב הוא בעיה. שפחד צריך "להתגבר" עליו.

שהגוף צריך "להחזיק מעמד", ולא "להרגיש".

שאם משהו קורס – סימן שמשהו בך לא בסדר.

אבל דווקא ברגעים האלה 

כשהגוף לא עומד בציפיות, כשהוא מאותת, כשמשהו בך נשבר

משהו עמוק יותר מתעורר.

לא כשלון – אלא זיכרון.

לא תקלה – אלא אמת.

לא חולשה – אלא קריאה פנימית לחיבור מסוג חדש.

---

להזכיר לעצמנו: הגוף הוא שער. לא מכשול.

הוא שער לתחושות, לרגשות, לנשמה עצמה.

הוא לא "נמוך", לא "ארצי מדי", לא "טכני" –

הוא פלא. אור בצורת חומר. תודעה בתנועה.

והחזרה אליו – היא החזרה הביתה.