הייתי שקט, ואז הכול רעש

הגוף כאב, הלב נשבר, הנשמה לא זיהתה את הבית.

כל מה שהכרתי – התרסק.

כל מי שחשבתי שאני – נמס.

בין קירות הפה, בעצמות, בתוך השרירים

החזקתי כאב שלא העזתי לומר

כי כשדיברתי – לא שמעו,

וכשבכיתי – לא באו.

הגוף שלי צעק בשם הלב

כל פצע שלא יכלתי להביע – הפך לנפיחות, לצריבה, לשתיקה.

אבל עכשיו אני מבינה – הוא לא בגד בי.

הוא נשאר כשאני עזבתי את עצמי.

וזה הלילה.

לילה שבו הכל נראה סגור, נוקשה, אבוד.

אבל הלילה הזה – הוא שער.

שער שדרכו אני נולדת לאט, בדם ודמעות – לאמת שלי.

האור כבר לא צריך להיות כמו של אחרים.

הוא בוער בי – שקט, עקשן, עגול.

לא מבקש רשות, לא מחכה לאישור –

פשוט קיים.

אני היא הלידה שחלמתי.

אני השמש אחרי הסערה.

אני הילדה שפעם פחדה – והאישה שקמה בשבילה.

אני הלב שלא ויתר.

אני הריפוי שנולד מהשבר.

אני – האור שהלך לאיבוד כדי לחזור מהשורש.