רגש שלא קיבל לגיטימציה, מילה שלא נאמרה, כאב שלא היה לו מקום – כל אלו נשמרים בתאי הגוף כמו זיכרון שלא התעכל. 

הגוף, בדרכו השקטה אך המדויקת, לוקח על עצמו לבטא את מה שהלב לא העז לומר, את מה שהנפש הדחיקה או לא הצליחה להכיל. 

כשאנחנו לומדים להקשיב לו – לא רק דרך סימפטומים אלא דרך משמעות – אנחנו פותחים דלת לריפוי עמוק ואמיתי, מבפנים החוצה.

הגוף לא שופט – הוא משקף

הגוף אינו אויב. הוא לא מעניש, לא שופט, ולא "נשבר" פתאום בלי סיבה. הוא משקף בדיוק נוגע ללב את המקומות שבהם התרחקנו מעצמנו. הוא כמו מראה רגישה – משקפת מתח שהצטבר, כאב שהודחק, צורך שנשכח. 

כל תסמין הוא הזמנה. לא לאשמה – אלא להקשבה. לא לבדיקה רפואית בלבד – אלא לבחינה פנימית. 

לפעמים די רק בשאלה כנה אחת כדי להתחיל שינוי: "מה בתוכי לא קיבל מקום?"

 כשאנחנו מדחיקים – הגוף זוכר במקומנו

ברגעים שבהם לא יכולנו להתמודד – הגוף עשה זאת עבורנו. כשבחרנו לשרוד ולא להרגיש, הגוף לקח על עצמו את המעמסה. 

לפעמים זו צורת ההישרדות הכי עמוקה של הנפש: להפוך כאב רגשי לכאב פיזי, פשוט כי אין דרך אחרת. זה אולי לא נעים, אבל זו גם מתנה – כי מה שלא קיבל מילים, קיבל צורה. וכשיש צורה – יש עם מה לעבוד, יש מה לשחרר, יש מה לרפא.

ההחלמה מתחילה כשאנחנו מסכימים להקשיב

הריפוי האמיתי לא תמיד מתחיל בכדורים או בדיאגנוזה – אלא ברגע שבו אנחנו מפסיקים לברוח. כשאנחנו עוצרים ומוכנים לשאול: מה הגוף שלי מנסה לומר לי? אילו רגשות מבקשים הכרה? מה אני כבר לא יכול/ה לשאת בתוכי? הגוף לא דורש שלמות – הוא מבקש כנות. לעיתים, די בהסכמה להרגיש – כדי שהכאב יתחיל להתרכך.

 לסיים בהקשבה

הגוף הוא לא סיפור של תקלה – הוא סיפור של אמת. לפעמים אמת עדינה, לפעמים כאובה, אך תמיד כזו שמבקשת שנראה אותה. כשאנחנו מפסיקים להילחם בו ומתחילים להתיידד איתו, להקשיב לו באמת – מתחולל שינוי. 

לא תמיד מיידי, לא תמיד מוחלט, אבל אמיתי. הגוף לא מבקש מאיתנו להיות חזקים, אלא להיות נוכחים. להסכים לשמוע את הסיפור שהוא נושא – ולתת לו סוף אחר, סוף מרפא.