מאיפה מגיע הדפוס הזה – "לרפא דרך כאב"?

1. רובד נשמתי – זיכרונות עתיקים

נשמות רבות עברו גלגולים שבהם סבל היה שער לטוהר – חיי נזירות, סיגופים, ייסורים כדרך לקדושה.

שם נוצרה אמונה:

 "רק אם כואב – אני מתקדמת."

יתרון: זה נתן עומק, חיבור פנימי אמיתי.

חיסרון: זה נשאר כתבנית גם כשכבר אין בה צורך.

2. רובד תרבותי – מיתוס הסבל כדרך

החברה שלנו מחזקת את דמות ה"גיבור/ה הסובל/ת שיצא/ה מחוזק/ת.

מעטים מספרים על ריפוי שבא דרך שמחה, אהבה, קלות.

יתרון: זה גרם לנו להרגיש עוצמה במצבים קשים.

חיסרון: אנחנו לומדים לחשוד כשקל לנו.

3. רובד רגשי – הילדות שלנו

לפעמים בילדות רק כשהיינו חולים, עצובים או חלשים – קיבלנו תשומת לב.

הגוף למד: "רק כשאני סובל – רואים אותי."

יתרון: מנגנון הגנה חכם.

חיסרון: לא מאפשר מרחב לשגשג דרך רכות.

אז מה עושים?

 קודם כול – מזהים.

מכירים בכך שיש דפוס עתיק שאומר: "אם לא כואב – אין עומק."

וכשאנחנו רואים אותו, הוא מתחיל לאבד מכוחו.

 שנית – שותלים תדר חדש:

 "אני יכולה לרפא דרך שלווה."

 "הנשמה שלי כבר לא צריכה כאב כדי להתפתח."

"אני סומכת על הגוף שלי שיעביר אותי ריפוי גם ברוך."

ומה את/ה יכול/ה לעשות מעשית?

לתרגל נשימה בזמן כאב – לא להילחם, רק להיות.

 להחזיק בכוונה רכה: "אם אפשר, אני בוחרת בריפוי קל."

 ואם מגיע כאב – לא לפחד ממנו, אבל גם לא להפוך אותו לאידיאל.

לסיום – שאלה אישית:

האם את/ה מרשה לעצמך לרפא דרך שמחה, חמלה, מנוחה?

האם אפשר לשחרר את מפתחות הסבל – ולבחור מפתחות של חופש?