לא כי אנחנו כועסות. לא כי אנחנו מתייאשות.

אלא כי העומס הפנימי כבר לא מאפשר לנו לנשום.

כי משהו בתוכנו יודע – המשך ההחזקה הזו מרחיקה אותנו מעצמנו.

שנים של החזקה שקטה

אולי גם את, כמוני, החזקת המון.

דאגת. מימנת. עודדת. ניחמת. תמכת.

אולי היית העוגן של כולם – ורק את עצמך שכחת על הדרך.

אנחנו עושות את זה מתוך אהבה.

אבל האהבה הזו – כשאין בה גבול – הופכת לשרשרת.

 אז מה זה אומר – להעביר את השרביט?

זו פעולה אנרגטית. פנימית. נשמתית.

>  עצמי עיניים, ודמייני שאת מחזיקה בידך שרביט של דאגה, אחזקה או פרנסה.

ראי את עצמך מוסרת אותו – לאדם שאת רגילה לשאת עבורו.

לחשי:

"אני משחררת את המשא.

זה לא שלי.

אני נותנת לך את  האחריות לחיים שלך."

זו פעולה של אהבה – לא של נטישה.

כי רק כשאני משחררת – אני מאפשרת לאחר לצמוח.

ורק כשאני משחררת – אני יכולה לחזור אליי.

 השראה מאניטה מורז’אני

בספרה "מתה להיות אני", אניטה מתארת איך רק כשהייתה על סף מוות – הבינה את המחיר של כל מה שהיא החזיקה בשתיקה:

 "ניסיתי כל הזמן להיות מה שחשבתי שאחרים רוצים ממני...

רק כשהתקרבתי למוות – הרגשתי לראשונה חופש להיות אני."

"אהבה אמיתית היא קודם כל לעצמי.

רק אז היא יכולה לזרום הלאה."

כמה עוצמה יש במילים האלו.

כמה אומץ יש בלהבין – כשאני בוחרת בעצמי, אני לא נוטשת אף אחד. אני מצילה את עצמי.

 אז מה קורה כשאני באמת משחררת?

אני מפסיקה לממן את מי שלא לוקח אחריות.

אני מפסיקה להרגיש אשמה על בחירות של אחרים.

אני מתחילה... לזכור מי אני.

 רגע לעצמך עכשיו:

שבי בעיניים עצומות.

דמייני שאת פוגשת את הילדה שהיית – הרכה, הרגישה, זאת שחלמה.

תגידי לה:

 "הגיע הזמן שלך לחיות. אני איתך. אני לא עוזבת אותך יותר."

מה את מוכנה לשחרר?

ולמי הגיע הזמן להחזיר את השרביט?

כי הגיע הזמן שלך!!!